פרשת 'קדושים'

קדושים תהיו!

פרשתינו פותחת בבקשה מהקב"ה מאוד מוזרה (ויקרא יט, ב):

 דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם:

כמה שאלות עולות מיד:

א.  מדוע דוקא בפרשה זו יש לכנס את כל עדת בני ישראל?

ב.  מה זה אומר להיות קדושים?

ג.  וכי מפני שה' קדוש זה אומר שגם אנחנו מסוגלים להיות קדושים?

ד.  מדוע דוקא בפרשתנו וגם בפסוק זה מצויין שאני ה' אלהיכם?

ה.  בנוסף כדי להחריף את השאלה אנו רואים שיש בפרשתנו חזרה על כל עשרת הדברות, מדוע?

כדי להשיב על שאלות אלו ולהבין את המסר המרכזי שהקב"ה רוצה להעביר לנו, עלינו להתחיל להתבונן בדברים.

לשם כך, נראה את דברי חז"ל בספרא (קדושים פרשה א עד פ"א אות א) העונים על שתי השאלות הראשונות:

'וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל ומפני מה נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוים בה, קדושים תהיו, פרושים היו קדושים תהיו'.

הדבר תמוה, וכי פרשה זו בלבד נאמרה בהקהל? הלא לכאורה נראה שמשה רבינו אמר את כל התורה בהקהל!

לזה משיבים מספר חכמים שהדבר לא כפי שחשבנו, אלא שכל התורה אמנם נאמרה לכל ישראל, אך לא לכולם יחד. אך כאן, נאמרה לכל ישראל יחד.

כיצד היה סדר הלימוד הרגיל בשאר התורה? דבר זה מסופר בתלמוד (עירובין נד:):

תנו רבנן, כיצד סדר משנה?[1] משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו (לימודו). נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה.

ועל זה אומרים חכמינו[2] שבפרשתנו לא היה הדבר כך אלא כולם יחד, מפני שרוב גופי תורה תלוים בה.

ומה כוונת הספרא? מי הם אותם רוב "גופי תורה"? ולשם מה צריכים כולם להיות יחד?

אלא הכוונה היא שבפרשתנו נשנו ונרמזו עשרת הדברות שהם עיקרי התורה, ומהם מסתעפים כל המצוות. לעיקרי התורה כל ישראל צריכים להיות מלומדים בהם ולא רק הגברים כמו בד"כ.

מכיוון שהמטרה העיקרית של פרשתינו היא ללמד אותנו שעלינו להיות קדושים, לשם כך עלינו לקיים את כל התורה.

מוסיף רבי יצחק אברבנאל שאפילו מצוות שהיינו חושבים שהינם נלמדות בשכל האנושי עלינו לקיים אותן דווקא מפני שה' ציווה ולא מצד ההגיון האנושי בלבד. על כן, פתחה התורה בדוגמת מצוות כיבוד אב ואם, דבר שהיינו יכולים לחשוב שהוא טבעי. אך לא כך הדבר, אלא בשביל להידבק בה', לשם ה' ומשום שה' ציווה.

אך הדברים עדיין לא ברורים. מהי המצווה "קדושים תהיו"? ואיך אפשר לצוות על אדם להיות קדוש כי ה' קדוש? וכי אנחנו במדרגתו?

חז"ל מסבירים לנו בספרא (שם) שעלינו להיות פרושים אבל אנחנו עוד לא יודעים ממה להיות פרושים.

רש"י מסביר שהפרישות היא מן העריות ומן העבירות אשר הם מסוג העריות. אלא שפירושו תמוה, הרי חז"ל לא ציינו שהפרישות היא דווקא מן העריות!

על כן, הרמב"ן מפרש שהדבר לא כך, אלא שהפרישות היא מכל ענייני תאווה ומותרות, שהרי אם לא נאמר כך ימצא אדם "הנבל ברשות התורה" שיעשה רק דברים מותרים אך יהיה שטוף בכל תאוותיו בין באכילה ובין  בשתיית יין או שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות. וודאי שזאת לא כוונת ה' ב"קדושים תהיו"! אלא הכוונה לקדש עצמנו במה שהתיר ולצמצם גם במה שהותר לנו.

האמת שאין סתירה בין דברי רש"י לדברי רמב"ן. כולם מסכימים שיש לאדם לפרוש מכל הצדדים החומריים וגם מה שאדם צריך לעשות בעולם הזה או מצווה, הכל צריך להיות מכוון לשם שמים ולא לשם הנאתו הפרטית. עם זאת, רש"י הדגיש את הפרישה מן העריות ושאר עבירות מסוג זה משום  שהן שורש כל התאוות והעבירות ומהן כל ההימשכות אחר הצדדים החומריים, כלומר היפך הקריאה לחיות בקדושה.

נשאר לנו רק שאלה אחת, כיצד הקב"ה מבקש מאיתנו להיות קדושים כמותו? וכי מלאכים אנחנו? התשובה לכך פשוטה. כפי שמסביר האור החיים הקדוש, עם ישראל דבק בקב"ה "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" משום שכך הקב"ה ברא אותנו, עם נשמה שנתן בנו הדבוקה בו. אך עלינו לא לפגוע בטבע האלהי הזה שנטע בנו.

על כן, הציווי "קדושים תהיו" אינו אלא: תקיימו את התורה והמצוות כדי שלא תפגעו באותה הטבעיות שכבר ניטעה בכם אשר שורשה בעשרת הדברות ותוכנם נטועים בנשמתנו וחיי עולם נטע בתוכנו.

לכן הקב"ה ציווה לומר פרשה זו בהקהל, כי היא יסוד ושורש כל התורה אשר שווה לכל נפש מישראל! אנשים נשים וטף, להיות דבקים בקב"ה ולהיות קדושים כמותו, וזאת משום שה' הוא אלוהינו שיצר אותנו ככה כמותו.

שבת שלום ומבורך!

[1] כלומר: כיצד היה משה רבינו שונה ומלמד לישראל התורה?

[2] הראב"ד והרא"ם והקרבן אהרן (על הספרא) ועוד.

פרשת 'אחרי מות'

פרשתנו פותחת בפסוקים הבאים (ויקרא פרק טז פסוקים א – ב):

(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻֽתוּ:

(ב) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת:

ומתחילה בסיפור מותם של שני בני אהרן אך מדגישה שזה קרה עקב רצונם להתקרב להקב"ה, דבר שהסתיים באסון. מדוע הקב"ה מזכיר שוב את הנושא הזה אחרי שכבר הובא בהרחבה בפרשת שמיני?

בנוסף, יש לשאול מהו דבר ה' המוזכר בפסוק ראשון כאשר לא נאמר על ידו כלום? ומיד בפסוק שני נאמרה האמירה כאמירה חדשה, אם כך, מה היה הדבור הראשון?

בוודאי שישנה סיבה חינוכית תורנית לכך, והיא הקדמה למדוע כל כך חשוב לומר שמתו בני אהרן דווקא בכך שרצו להתקרב עוד יותר אל ה'.

מהו המסר הכל כך חשוב שמסתתר מאחורי הקדמה זו של מיתת בני אהרן והאיסור לבא בכל עת אל הקדש?

כדי להשיב על שאלות אלו, כבר הקדימו אותנו חז"ל וכך לשונם בספרא (פרשת אחרי מות פרשה א פרק א אות ג):

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת, ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור הראשון, היה ר' אלעזר בן עזריה אומר משלו משל: למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצל הרופא אומר לו: 'אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב', בא אחר ואמר לו 'אל תשתה צונן ואל תשכב בטַחַב (קרירות[1]) שלא תמות כדרך שמת פלוני וזה זרזו יותר מכולם' לכך נאמר, אחרי מות שני בני אהרן ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת.

אם כך, חז"ל אומרים מפורשות שכל ההקדמה הזו היא כדי להסביר לנו מדוע אין לאהרן לבוא בכל עת אל הקדש, וכדי שהמסר יתקבל יותר, הובא בתורה המעשה של נדב ואביהוא שוב.

ישנה כאן הערה חינוכית חשובה מאוד כדי למנוע מאדם לחטוא ולהרוס את עולמו ואת מה שבנה. יראת העונש היא חשובה מאוד אע"פ שזו לא היראה הגבוהה, היא הקומה הראשונה.

עם כל זאת, אנחנו עדיין לא מבינים את הדבר, הרי הוראה זו לאהרן היא תמוהה לכאורה. מדוע אל יבוא בכל עת אל הקדש? אדרבה, תבא עליו ברכה! ככל שאדם רוצה להתקרב יותר לחפוף בצילו של הקב"ה ולהתקרב לקדש מסתבר היה לומר שאין מעולה מזה!

אלא שאין הדבר כך,כפי שנראה מיד. אך קודם שנסביר זאת, עלינו להבין את ההלכה הנובעת מפסוק זה.

כך כתוב בספר החינוך (פרשת אחרי מות מצוה קפד):

'שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש, אלא בעת העבודה, שנאמר [ויקרא ט"ז, ב'] ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדש הקדשים, ואפילו ביום הכיפורים, אלא בזמן העבודה, וכן יכנס באזהרה כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה'.

בשלב ראשון, הבנו את ההלכה. אין לכהן גדול להיכנס אלא פעם בשנה ביום הכיפורים, בזמן המתאים ובאופן הנכון לקודש הקודשים, וכן אין לכהן רגיל (הדיוט) להיכנס להיכל (הקדש) אלא בזמן עבודתו.ועלינו לשאול מדוע? הלא הכהנים משרתי ה' קדושי עליון! כל השנה הם נזהרים לחיות בקדושה ובטהרה ובפרט בימים בהם הם עובדים (לפי המשמרות) בבית המקדש, ובפרט כהן גדול שעובד בבית המקדש כל השנה ושומר על קדושה וטהרה מיוחדת במינה כל השנה! מדוע לא טוב לבוא בכל עת אל הקדש?

כאשר נשיב לשאלה זו, נוכל גם לחזור לשאלתנו המקורית: מה רע כל כך ברצונו של אדם להתקרב יותר אל הקדש?

התשובה לכך היא פשוטה מאוד, אדם שמתרגל להימצא במקום הקדש כל הזמן מאבד את הרגישות לקדש, לבו גס בקדש ובמקדש, ועלול לאבד את היראה כלפי הקדש.

וכן כתוב מפורשות בספר החינוך (שם):

'משרשי המצוה, שיקבעו המשרתים בנפשותם גדולת המקום ומעלתו, ותהיה יראתו תמיד על פניהם'.

לפיכך, ציווה ה' לכהנים משרתי ה' וקדושי עליון ואף לכהן גדול שאינם יכולים להיכנס אל הקדש בכל עת אלא בעת הראוי. קל וחומר למי שאינו כהן, מישראל, מן הטעם שאמרנו.

אך נראה שטעם זה אינו מספיק. הרי גם הכהנים הרגילים אינם נמצאים כל הזמן בקדש, ואף כהן גדול שנמצא כל הזמן, הקב"ה היה יכול להגבילו באופן פחות חריף, כמו זה שיכנס רק פעם בשנה לקדש הקדשים!

אלא שטעם יותר פנימי מסתתר מאחורי מצוה זו. גם האדם הרוצה וחפץ להתקרב אל ה' צריך לדעת איך לעשות זאת ומתי, שהרי אם יתקרב בצורה ובאופן לא נכון לא ימצא מתקרב אלא מתרחק. וזה משום שאין האדם יכול לקבל את גודל השפע והאור העליון של הקב"ה בהתקרבו אליו אא"כ מכין הוא לכך כלי קיבול מתאים. אם אדם לא יכין את עצמו מספיק, ישנה אפילו סכנה בדבר! הרי נדב ואביהוא, שנאמר עליהם שהיו בבחינה מסוימת יותר קרובים אל ה' אפילו ממשה ואהרון, כיוון שרצו להתקרב אך לא באופן הנכון, 'וימותו'.

הקב"ה בתורתו יודע מה המינון הנכון שהכהנים משרתי ה' ואף הכהן הגדול יכולים לקבל,ובאיזה אופן ומתי.

גם אנחנו שבאים ללמוד מזה, צריכים לקחת את המסר בו כל אחד מישראל ידע איך להתקרב אל ה' ולהיות יותר קדוש. הדבר צריך לימוד, כל אחד לפי דרגתו. לחז"ל יש הרבה הדרכות כיצד להתקרב אל ה', בצורה הדרגתית ונכונה.

האדם צריך לתקן את עצמו לפני שמתקרב אל הקדש ולאו דווקא בבית המקדש. כל הרוצה להתקרב אל ה' בכל צורה שהיא ולנהוג בהנהגות קדושות יותר, קודם כל עליו לוודא שמתקן את עצמו, אם לא, חייב ח"ו מיתה. כמו שמסבירים החכמים, מיתה אין פירושה דווקא מוות כפשוטו, אלא אפילו ירידה בדרגה נחשבת סוג של מיתה.

וטעם הדבר הוא שאין כלי קיבול לאותה קדושה לחול עליה והיא לא תחזיק מעמד.

שבת שלום!

הרב יהודיע זייני

[1] כך מפרש הערוך ערך טחב בפירוש אחד ומביא עוד פירוש.